קתולי שהתגייר בגיור רפורמי: יחויב במזונות לפי הדין האישי – כיהודי או לפי הדין האזרחי ?

יהודי רפורמי

קתולי שהתגייר בגיור רפורמי: יחויב במזונות לפי הדין האישי – כיהודי או לפי הדין האזרחי ?

הצדדים, בני הדת הנוצרית קתולית, נישאו זו לזה בוונצואלה ונולדו להם מנישואיהם ארבע קטינות. לאחר שבני הזוג התגיירו בגיור רפורמי, הם עלו לישראל ונרשמו כיהודים במרשם האוכלוסין. יחסי בני הזוג עלו על שרטון, וכתוצאה מכך הגישה האישה נגד הבעל תביעה לגירושין בבית הדין הרבני. בפרוטוקול סידור הגט ציין בית הדין הרבני, כי קיימות לו ספקות לגבי גיור בני הזוג. בית המשפט לענייני משפחה חייב את הבעל במלא מזונות בנותיו הקטינות, תוך שהוא מציין, כי החיוב במזונות שהושת על הבעל הינו מכוח דינו האישי כיהודי, כלומר לפי הדין העברי. בערעור שהגיש לבית המשפט המחוזי טען הבעל, בין היתר, כי בית המשפט לענייני משפחה טעה כאשר השית עליו חיוב במזונות לפי הדין האישי כיהודי, משום שלמרות שגיור רפורמי תקף לצורך רישום במרשם האוכלוסין ולצורך קבלת זכויות מכח חוק השבות, הרי שהוא אינו מוכר על ידי בית הדין הרבני לצורך המעמד האישי, שכן בית הדין הרבני אינו מכיר בגיור רפורמי כגיור תקף. על כן, טען הבעל, יש להשית עליו חיוב במזונות לפי הדין האזרחי אשר קובע, כי שני ההורים חולקים את מזונות ילדיהם הקטינים בשיעור יחסי להכנסותיהם מבלי להביא בחשבון את שאלת החזקת הקטינים על ידי מי מבני הזוג, זאת בהתאם להוראת סעיף 3א לחוק לתיקון דיני המשפחה (מזונות), התשי"ט-1959. מכאן הוסיף הבעל וטען, כי לאור כך שהכנסות שני בני הזוג זהות, הרי שיש לחייבו רק במחצית הסכום שהושת עליו בפועל.
בית המשפט המחוזי דחה את עיקר ערעורו של הבעל. אנו נציין כאן רק את עיקר הטעמים לדחיית הערעור.
לכאורה השאלה "מיהו יהודי" הזדקרה מתוך טיעוני הערעור, כסוגיה חיונית לבירור ולקביעת הדין הנכון שיש להחיל על הבעל לצורך חיובו במזונות הקטינות. ברם, בית המשפט המחוזי נמנע מלדון בשאלה זו, אשר קיפלה בתוכה שאלות סבוכות. בית המשפט הכריע בערעור בהתבסס על עילת תום הלב ולפי דיני החוזים. ובמה דברים אמורים ?
בית המשפט קבע, כי משיקולי תום-לב אין להיעתר לטענות הבעל וזאת משני נימוקים:
הנימוק הראשון הושתת על חובת תום הלב וכך נקבע, כאשר הוא עלה לארץ בהתאם לחוק השבות טען הבעל בפני הרשויות כי הוא יהודי. בהתאם לכך זכו בני הזוג בכל ההטבות והזכויות הניתנות מכח חוק השבות, המגדיר בסעיף 4 לאותו חוק "יהודי – מי שנולד לאם יהודייה או שנתגייר, והוא אינו בן דת אחרת." ניסיונו של הבעל לטעון כי הוא אינו יהודי לצורך ענייני המעמד האישי נתפס על ידי בית המשפט כמהלך שאינו עולה בקנה אחד עם חובת תום הלב החלה על הבעל כמתדיין.
נימוק שני שציין בית המשפט לדחיית הערעור ננעץ בדיני החוזים. בית המשפט קבע, כי בעת שהבעל קשר עצמו בקשר נישואין דתי עם אשתו, לאחר שהם התגיירו, יצר הבעל התחייבות חוזית כלכלית כלפיה, כי יישא במזונות בנותיהם הקטינות כיהודי, ועתה עליו לקיים התחייבות זו ולו מן ההיבט החוזי. מקור נוסף להתחייבותו החוזית של הבעל לשאת במזונות הקטינות לפי הדין היהודי, לגישת בית המשפט, הוא הכתובה שעליה חתם הבעל.
על אף האמור, בית המשפט הקטין עת סכום המזונות שנפסק על הבעל, כדי להתאימם ליכולת ובהתחשב ביכולת האישה ובצורכי הקטינות.
עמ"ש 34733-05-15 א.ק. נ' ו. (פורסם בנבו, 19.4.2016)
השופטים: ד"ר א. סטולר, מ.ברנט, צ. ויצמן