מהו הסדר ראייה ?

הסדר ראייה (הסדרי ראייה או זמני שהות).
סכסוכים בתוך המשפחה, אשר מביאים לפירוד בין בני זוג הורים לילדים ולמגוריהם הנפרד, עלולים לכפות על אחד מהם למצא את עצמו מתחרה על שמירה על קשר רציף וממשי עם ילדיו הקטינים אשר נשארו להתגורר עם בן הזוג המשמורן (בן זוג משמורת הוא בן הזוג שזכה במשמורת על ילדיהם המשותפים של בני הזוג הפרודים). רצונו של בן הזוג הלא משמורן לשמור על קשר כאמור עם ילדיו הקטינים הינו עניין טבעי, הטבוע בלב ההורה, משום שברוב המכריע של המקרים, יחפוץ ההורה להיות שותף בגידול ובחינוך ילדיו הקטינים המתגוררים בנפרד ממנו. שמירה על קשר כאמור, מתאפשרת, בין היתר, הודות למנגנון משפטי, הנקרא "הסדר ראייה", שבמסגרתו נקבעת בהסכמה משותף של ההורים ובאין הסכמה – על ידי בית המשפט – מסגרת סדירה וקבועה לקיום פעילות ומפגשים בין ההורה הלא משמורן לבין ילדיו הקטינים. חלק לא קטן מן ההורים עשויים לנהל מאבק עיקש כדי לאפשר שמירה על קשר רציף וממשי עם ילדיהם הקטינים באמצעות הסדרי ראייה.

האינטרסים הנוגדים בסוגיית הסדרי ראייה (הנקראים גם זמני שהות)

ברם, בחלק מן המקרים, רצון הורי יסודי, מובהק וטבעי זה מתנגש עם רצונות או אינטרסים נוגדים. לעתים בן הזוג הלא משמורן מעוניין למנוע מבן הזוג הלא משמורן כל קשר עם ילדיהם הקטינים. קורה שרצון זה מונע על ידי שיקולים לגיטימיים ולפעמים השיקולים אינם לגיטימיים. במקרים אחרים, בן הזוג המשמורן כלל אינו חפץ למנוע קשר בין הילדים הקטינים להורה הלא משמורן, אך נסיבות חייו, יוצרים תנאים קשים או בלתי אפשריים לקיום קשר רציף וממשי בין הילדים הקטינים להורה הלא משמורן, כגון כאשר שיקולי רווחתו האישית, הבריאותית או הכלכלית מאלצים אותו לעקור ממקום מגוריו לעיר מרוחקת, ואף לצאת את גבולות המדינה, לחוץ לארץ. ישנם גם מקרים שבהם הקטינים אינם מעוניינים בקשר. יתכנו אף מקרים קיצוניים שבהם הקשר עם ההורה הלא משמורן אינו רצוי לקטינים מסיבות אובייקטיביות ומוצדקות לחלוטין, כגון במקרים של התעללות או מסוכנות מצד ההורה הלא משמורן.
לא בכל המקרים האינטרסים של מי מהצדדים הינם מובהקים; לעתים קרובות ההורים אינם מסוגלים להגיע להסכמה לגבי מסגרת הסדרי ראייה, ובלית ברירה נדרשת הכרעה של בית המשפט לענייני משפחה. אשר על כן, הליכי פירוד בין בני זוג, שהם הורים לילדים קטינים, מזמנים לא מעט מחלוקות משפטיות עיקשות וחריפות על זכויות ההורים הלא משמורנים לשמור על קשר רציף וממשי עם ילדיהם הקטינים. מהם, אם כן, הכללים שלפיהם נקבעים הסדרי ראייה בין הורים לילדיהם הקטינים?

הכללים לקביעת הסדרי ראייה בין הורים לילדיהם הקטינים

בדומה לחלק ניכר מהמחלוקות הנסובות סביב קטינים, העיקרון הדומיננטי המשמש לקביעת הסדרי ראייה עם קטינים הוא עקרון טובת הקטין. סעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע, כי הורי קטין החיים בנפרד רשאים להסכים ביניהם, בין השאר, מי מהם יחזיק בקטין ומה יהיו זכויותיו של הורה שלא יחזיק בקטין לבוא עימו במגע. עוד קובע סעיף זה, כי הסכם כאמור טעון אישור של בית המשפט, אשר יאשרו רק לאחר שנוכח, כי ההסכם הוא "לטובת הקטין". לאחר שהסכם כאמור אושר על ידי בית המשפט דינו כדין החלטה שיפוטית לכל דבר ועניין. אולם, לא תמיד יכולים ההורים להגיע להסכמה לגבי הסדרי ראייה. במקרים כגון אלה, מכח סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות רשאי בית המשפט לקבוע בעצמו הסדרי ראייה על פי בקשה שמגיש אחד ההורים. כאמור, העיקרון השלט אשר מנחה את בית המשפט הוא עקרון "טובת הילד". עיקרון זה מהווה שיקול בלעדי אשר מסיר מעל פניו כל שיקול אחר. העיקרון הינו מושג אמורפי ומעורפל מאוד, שבתי המשפט ממלאים את תכנו מעת לעת, ובהתאם למקרים הקונקרטיים המובאים בפניהם לצורך הכרעה.

התערבות בקביעת מגורי הקטין כדי לאפשר סידור ראייה עם ההורה הלא משמורן

במקרים מסוימים, כדי לאפשר הסדרי ראייה על רקע רצון ההורה המשמורן להעתיק את מקום מגוריו, עושים בתי המשפט איזונים בין שיקולים (לעתים נוגדים) אלה: איכות הקשר בין הקטין להורה הלא משמורן, איכות הקשר בין הקטינים לכל אחד מההורים, היכולת האובייקטיבית והסובייקטיבית לשמירה על קשר בין הקטין לבין ההורה הלא משמורן לאחר שינוי מקום המגורים, נכונות ההורה המשמורן לסייע בקיום הקשר עם ההורה האחר, יכולת הקטין להסתגל למקום המגורים החדש עם ההורה המשמורן, חזקת הגיל הרך, זכותו של ההורה המשמורן לקבוע את מהלך חייו (ובכלל זאת, זכותו להקים תא משפחתי חדש או לצאת לדרך חדשה), וכן זכותו של ההורה הלא משמורן לשמור על קשר רציף עם הקטין.

היעזרות במומחה מקצועי כדי לקבוע את "טובת הקטין" לעניין הסדרי ראייה

ככלל לשם קביעת טובת הקטין נעזרים בתי המשפט בחוות דעת מומחים, ועל פי הפסיקה, אין בית המשפט משמש חותמת גומי לעמדת המומחה שחיווה את דעתו, אלא רואה בחוות דעתו כהמלצה שיש לה משקל רב אך לא מכריע. לאמור בית המשפט אינו פטור מהפעלת שיקול דעת עצמאי ובבואו להכריע עליו לשקול את שאלת טובת הקטין בהקשר של קביעת הסדרי ראייה גם ראיות נוספות המובאות בפניו ולתת להן את המשקל המתאים.

הסכם גירושין וביטולו

מהו הסכם גירושין ?

הסכם גירושין הוא הסכם אשר נערך בין בני זוג הנמצאים בהליך גירושין. התכלית המרכזית של הסכם הגירושין, היא להסדיר משפטית את סיום קשר הנישואין ולתת פתרון למחלוקות הפתוחות בין בני הזוג. הסכם גירושין עשוי להסדיר בחובו סוגיות רבות, כגון: תשלום או ויתור על דמי כתובת האישה, הסכמות על סידור הגט, משמורת קטינים וזמני השהות שלהם עם כל אחד מההורים, תשלום מזונות אישה או ויתור על מזונות אלה וכן הסדרת מזונות הקטינים. בנוסף, מסדיר הסכם הגירושין את אופן חלוקת הרכוש בין בני הזוג, כאשר רכיב זה של ההסכם מכונה הסכם ממון בהתאם לחוק יחסי ממון (ומשכך נדרש אישורו של רכיב זה אישור של ביהמ"ש, כפי שיפורט בהמשך). אלו הם עיקר הנושאים בהם עוסק הסכם הגירושין, אולם בהחלט עשויים להכלל בהסכם זה נושאים נוספים, בהתאם לנסיבות הספציפיות של כל זוג וזוג. חשוב להדגיש, כי בדרך כלל כולל הסכם הגירושין גם סעיף ויתור, שבו מאשרים ומצהירים הצדדים, כי בכפוף לקיום ההסכם אין להם ולא תהיינה להם האחת כלפי השני תביעות, דרישות וטענות מכל הכרוך, הנובע, או הקשור בנישואי בני הזוג וברכושם.

אישור הסכם גירושין על ידי בית המשפט

לאחר שהצדדים הגיעו להסכמות לגבי תנאיו, מגישים בני הזוג את ההסכם לבית המשפט באמצעות עורכי דינם, לצורך מתן תוקף של פסק דין להסכם. במאמר מוסגר יצוין, כי הסכם הגירושין יכול אף להיות מוגש לבית הדין הרבני לצורך אישורו ולמתן פסק דין. ההבדל הקיים בין אישור ההסכם בכל אחת מהערכאות הנ"ל הוא בכך, שכאשר בני הזוג מאשרים את ההסכם בבית המשפט, רשאי בית המשפט לתת תוקף לכל הנושאים בהם דן הסכם הגירושין, למעט סוגית הגירושין שהינה בסמכותו הבלעדית של בית הדין הרבני. כך יוצא, שכאשר הסכם גירושין מובא לאישורו של בית המשפט, פסק הדין יחריג את סוגית הגירושין בעוד שכאשר הסכם כזה מובא לאישורו של בית הדין הרבני, מאושר ההסכם ומקבל תוקף של פסק דין כמקשה אחת ביחס לכל נושאיו של ההסכם, לרבות סוגית הגירושין.פסק דין המעניק תוקף להסכם גירושין ממזג בתוכו הן תכונות של הסכם והן תכונות של פסק דין. הסכם גירושין שקיבל תוקף של פסק דין מגלם אינטרס חברתי של סופיות. כמו כן, כאשר הסכם הגירושין כולל הסדרים ממוניים, ממילא יש לאשרו על ידי בית המשפט כתנאי לתקפותו בהתאם לסעיף 2(א)-(ב) לחוק יחסי ממון בין בני זוג, תשל"ג-1973. תכליתו של אישור זו הינה לוודא, כי הצדדים להסכם הגיעו אליו בגמירות דעת וכי הוא נערך מתוך רצון חופשי, ללא לחץ, כפייה או השפעה בלתי הוגנת – הכל לאחר שהצדדים הבינו את משמעות ונפקויות הוראות הסכם הגירושין. במילים אחרות, מטרת האישור היא לוודא, שהסכם הממון נערך על ידי בני הזוג מתוך מודעות והבנה לתוכנו וכן מתוך רצון חופשי.

ביטול הסכם גירושין

לאור האמור, בתי המשפט אינם מקבלים בנקל תביעות לביטול הסכמי גירושים, אלא בהתקיימות תנאים כבדי משקל המצדיקים זאת. נטל ההוכחה בדבר הוכחת קיומם של התנאים הנדרשים לביטול הסכם גירושין מוטל על כתפי התובע – המבקש את בטלות ההסכם – ונטל זה הינו כבד מאוד. שיקול נוסף כנגד קבלת תביעה לביטול הסכם גירושין, הוא חוסר היכולת להחזיר את המצב לקדמותו, זאת במיוחד, כאשר בני הזוג כבר התגרשו וסידרו ביניהם את הגט. שלב זה הינו בלתי הפיך ולא ניתן להשיב את המצב לקדמותו.

מהן העילות לביטול הסכם גירושין ?

ישנן מספר עילות שבהתקיימותן עשוי בית המשפט להיעתר לתביעה לביטול הסכם גירושין. להלן, העילות המרכזיות:
א. טעות. בהתאם לסעיף 14(א) לחוק החוזים: מי שנקשר בחוזה עקב טעות וניתן להניח שלולא הטעות לא היה מתקשר בחוזה והצד השני ידע או היה עליו לדעת על כך, רשאי לבטל את החוזה." בהקשר זה יש לציין, כי לצורך התקיימות עילת הטעות, צריכה להיות ידיעה אובייקטיבית של הצד השני. בית המשפט הוא אשר קובע, אם בנסיבות העניין מתקיימת ידיעה אובייקטיבית.

ב. הטעיה. בהתאם לסעיף 15 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973: "מי שהתקשר בחוזה עקב טעות שהיא תוצאה של הטעיה שהטעהו הצד השני או אחר מטעמו, רשאי לבטל את החוזה…" באופן כללי, פירוש המושג "הטעיה" הוא אמירה טרום חוזית כוזבת.

ג. עושק. סעיף 18 לחוק החוזים קובע כך: "מי שהתקשר בחוזה עקב ניצול שניצל הצד השני או אחר מטעמו את מצוקת המתקשר, חולשתו השכלית או הגופנית או חוסר נסיונו, ותנאי החוזה גרועים במידה בלתי סבירה מן המקובל, רשאי לבטל את החוזה." הפסיקה דורשת התקיימות שלושה תנאים מצטברים, לצורך קבלת עילה זו : (1) מצוקה, חולשה שכלית או גופנית או חוסר נסיון; (2) ניצול מצבו האמור של העשוק; (3) כריתת הסכם בלתי סביר, החורג מהמקובל. הרציונל שביסוד עילת הביטול מחמת עושק הינו עשיית צדק ומתן ביטוי לערכי מוסר. לפיכך, המושגים "עושק" ו"ניצול" קיבלו בפסיקה משמעות של התנהגות בלתי הוגנת ובלתי מוסרית. אחד הקשיים בהוכחת התקיימות עילת העושק, הוא הוכחת קיום של "תנאי חוזה גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל." בתי המשפט מתקשים, ובצדק, לקבוע מתי תנאי הסכם הגירושין שבני זוג התקשרו בו, הם גרועים במידה בלתי סבירה מהמקובל, שכן לכל מערכת יחסים מאפיינים מיוחדים המשליכים על תנאי הסכם הגירושין. מסיבה זו, רק במקרים בולטים וקיצוניים עשוי בית המשפט לקבוע, כי התקיים תנאי זה בעילת העושק, המצדיק ביטול הסכם גירושין.

ד. כפייה. סעיף 17 לחוק החוזים המאפשר ביטול הסכם גירושין בעילה של כפיה, וקובע כדקלמן: "מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה". הפסיקה מגדירה כפייה כהתנהגות הכוללת פגיעה באדם, בנכסיו, בחירותו ובמעמדו החברתי או הכלכלי, כדי לאלצו להתקשר בהסכם. על הטוען לכפייה מוטל נטל להוכיח קשר סיבתי בין העובדות המבססות כפייה לבין התקשרות בהסכם הגירושין שאותו מבקש הוא לבטל.

ה. תרמית. עילת התרמית, המאפשרת ביטול הסכם גירושין, מעוגנת בסעיף 56 לפקודת הנזיקין, בזו הלשון: "תרמית היא היצג כוזב של עובדות בידיעה שהיא כוזבת או באין אמונה באמיתותה או מתוך קלות ראש, כשלא אכפת למציג אם אמת היא או כזב, ובכוונה שהמוטעה על ידי ההיצג יפעל על פיו; אולם אין להגיש תובענה על היצג כאמור, אלא אם היה מכוון להטעות את התובע, אף הטעה אותו, והתובע פעל על פיו, וסבל על ידי כך נזק ממון". יצוין, כי עילת התרמית מחייבת הוכחת גרימת נזק ממון לניזוק, ואין הכוונה לנזק בלתי מוחשי, כי אם הכוונה לנזק מוחשי, אשר ניתן לשומה בכסף. נטל ההוכחה הנדרש להוכחת עילת התרמית הוא גבוה יותר מזה הנדרש בתביעות אזרחיות "רגילות".

חובת מתן הודעת ביטול הסכם גירושין תוך זמן סביר

חשוב לציין, כי צד המבקש לבטל הסכם גירושין צריך למסור הודעת ביטול לצד השני תוך זמן סביר ממועד ידיעתו על עילת הביטול או תוך זמן סביר לאחר שנודע לו שהכפייה פסקה (סעיף 20 לחוק החוזים (חלק כללי)) . צד שלא פועל כן עשוי להפסיד בתביעה לביטול הסכם גירושין.

למרות הקושי, במקרים מתאימים ניתן לבטל הסכם גירושין:

הפסיקה ידעה מקרים לא מעטים שבהם בוטל הסכם גירושין לאחר שהוכח בפני בית המשפט ניצול חולשה גופנית או נפשית של אחד הצדדים המתקשרים בהסכם הגירושין, כמו גם בשל פגמים אחרים בכריתת ההסכם. בפסק דין תקדימי שניתן על ידי סגנית נשיאת בית משפט לענייני משפחה בת"א, השופטת טובה סיון, בוטל הסכם גירושין, משהתברר שאישה שחתמה על הסכם גירושין, כי בעלה הסתיר ממנה שבעלה ניהל חיים כפולים במשך שנים רבות ואף נולדו לו ממערכת זוגית זו 3 ילדים נוספים, בזמן היותו נשוי, כאשר ילדו השלישי נולד בעת שבני הזוג ניהלו הליך של גישור. האישה טענה, כי לא הייתה מגיעה לויתורים הממוניים שעליהם הסכימה בהסכם הגירושין אילו ידעה לאשורו את עברו הנסתר של בעלה. בית משפט ביטל חלק מהסעיפים הממוניים בהסכם הגירושין וכן פסק לטובת האישה פיצוי בסך של 200,000 ₪ בגין עוגמת נפש.
יצוין כי ניתן להגיע להסכם גירושין במסגרת גישור גירושין. מומלץ לצדדים לגישור להיות מיוצגים על ידי עורכי דין הבקיאים בתחום.

צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד בן זוג (תושב זר) להבטחת מזונות קטינים

הבטחת תשלום מזונות קטינים כעילה לצו עיכוב יציאה מהארץ

אחת העילות הנפוצות להוצאת צו עיכוב יציאה מן הארץ נגד בן זוג בהליכי גירושין, היא הבטחת תשלום מזונות קטינים. כלומר, בית המשפט עשוי להיעתר לבקשת בת זוג וילדיה הקטינים לעכב את יציאתו מן הארץ של בן זוגה  – אבי הקטינים, כדי למנוע הכבדה בביצוע פסק דין לתשלום מזונות –  זאת חרף הפגיעה בחופש התנועה של בן הזוג שיציאתו מן הארץ נמנעת. גישה שיפוטית זו היא תולדה של איזון בין זכות היסוד לחופש תנועה, לבין השיקול שילדיו הקטינים של מנוע היציאה לחוץ לארץ, לא ידעו מחסור, כאשר השיקול האחרון זוכה בעדיפות.

האבחנה בין בן זוג שמרכז חייו בישראל לבין בן זוג שמרכז חייו מחוץ לישראל

סוגיה מיוחדת לעניין צו עיכוב יציאה מהארץ נגד בן זוג להבטחת מזונות קטינים מתעוררת כאשר בן הזוג הוא תושב זר שמרכז חייו מחוץ לישראל. ביחס לבן זוג תושב זר שמרכז חיו מחוץ לישראל, יתכנו שני מצבים רלוונטיים עיקריים:

במצב הראשון יש לו נכסים בישראל. בתרחיש כזה תוכל בת הזוג והקטינים לנקוט בהליכי הוצאה לפועל למימוש נכסיו של התושב הזר לצורך ביצוע פסק הדין למזונות. לפיכך, קיומם של נכסים בישראל עשוי להביא לדחיית הבקשה לעיכוב יציאה מן הארץ נגד התושב הזר.

במצב השני אין לתושב הזר נכסים בישראל, אך יש לו נכסים בחוץ לארץ. במקרה כזה, יהיה צורך לנקוט בהליכי הוצאה לפועל למימוש פסק הדין למזונות במקום מושבו של התושב הזר בחוץ לארץ. לפיכך, גם אי קיומם של נכסים בארץ עשוי להביא לדחיית הבקשה לעיכוב יציאה מן הארץ נגד התושב הזר. הפסיקה קובעת, כי מתן צו עיכוב יציאה מהארץ כדי לאלץ תושב זר "להיכנע" ולשלם מזונות לילדיו הקטינים אינו מהווה שיקול לגיטימי.

לעומת זאת, העובדה, כי לבן הזוג תושב הזר מקור פרנסה בחוץ לארץ, שיקול זה מהווה טעם לדחיית הבקשה לעיכוב יציאתו מן הארץ, שכן פגיעה במקור פרנסתו עלול להביא להחמרת מצבם של הקטינים התלויים במזונות, שכן אם יפגע מקור הפרנסה של האב הוא לא יוכל לפרנסם.

בסיכומו של דבר, עיכוב יציאתו מן הארץ של אב לקטינים, תושב זר שמרכז חייו מחוץ ישראל אינו בלתי אפשרי לחלוטין, אך בתי המשפט מתירים אותו רק במשורה ובמקרים חריגים.

כתובה

מהי כתובה ?

הכתובה הינה מסמך בעל תוקף משפטי, עליו חותם הבעל בנוכחות שני עדים שאף הם חותמים עליה, והוא מוסר אותה לאישה. בכתובה מקבל הבעל על עצמו, בין היתר, התחייבות לתשלום סכומים לאשתו, אשר נקבעים בגוף הכתובה. על פי ההלכה היהודית, האישה זכאית לסכומים הנקובים בכתובה כאשר הנישואים באים לקיצם עקב גירושין של בני הזוג או עקב פטירת הבעל, למעט מקרים מסוימים שעל פי ההלכה היהודית אין האישה זכאית לכתובה.

נוסח הכתובה הוא קבוע והפרטים המוספים לכל כתובה מתייחסים לתאריך, שמות בני הזוג הנישאים, מקום עריכת החתונה וכמובן את שווי ההתחייבות של הבעל כלפי האשה. בסופה של הכתובה חותמים העדים וגם הבעל.

הכתובה כוללת שלושה חלקים:

החלק הראשון כולל את התחייבויות הבעל כלפי האשה. ההתחייבויות כוללות את התחייבות הבעל לזון את אשתו בכל תקופת הנישואין שלהם והתחייבויות נוספות המתייחסות למועד פירוק הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של הבעל. בגדר התחייבויות אלו באים תשלום הכתובה, תוספת הכתובה וכן התחייבויות ביחס לנדוניה ותוספת נדוניה (הנדוניה הם הנכסים שהאישה מביאה אותם לנשואין ואלה נרשמים בכתובה. הבעל מקבל על עצמו להחזירם לאשה עם מועד סיום הנישואין).

החלק השני של הכתובה כולל את הערבויות לביצוע הכתובה.

החלק השלישי כולל את חתימות הערבים והבעל.

בניגוד לגישה הרווחת בקרב חלקים לא מבוטלים בציבור, הכתובה אינה מסמך טכסי בלבד, אלא יש לה תוקף משפטי מחייב. הכתובה הינה התחייבות שנותן הבעל לאשה, לכל דבר וענין. עם זאת, בפועל, רק כתובות מעטות מגיעות לידי התדיינות משפטית, כך במקרי גירושין – עקב הגעה להסדר כולל ושיקולים נוספים שבמסגרתם מצוין בהסכם הגירושין שהאשה מוותרת על כתובתה ועל תוספת הכתובה; וכך במקרים של פטירת הבעל – נוכח הוראות דוגמת הוראת סעיף 11(ג) לחוק הירושה תשכ"ה-1965, שלפיו "המגיע לבן-זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעיזבון".

מטרות הכתובה

הכתובה היא מוסד הלכתי, להבטחת עתידה של האשה במקרה של אלמנות או גירושין. נזכיר שהכתובה נקבעה במציאות ההיסטורית, בה לא היו מוסדות שיבטיחו פרנסה לעת חולי או זיקנה. הכתובה נועדה, למעשה, לשרת שתי מטרות:

א. להבטיח את קשר הנישואין "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (כתובות לט ב' , יא א). כלומר, לגרום לכך שהבעל ישקול היטב צעדיו לפני שיגרש את אשתו, שכן בגירושין ייאלץ הוא לשלם את סכום הכתובה.

ב. לדאוג לביטחונה הכלכלי של האישה לאחר פטירת בעלה. לפיכך, גם אלמנה זכאית לדמי כתובה (תוספות, כתובות לט ע"ב ד"ה "טעמא מאי"). המחוקק הישראלי מצא לנכון ליתן תוקף לזכותה זו של האשה גם בחוק הירושה. סעיף 104 לחוק הירושה קובע את סדר העדיפות בחובות העזבון. סעיף 104((א)(3) לחוק הירושה קובע, כי:

 "104: (א). הסכומים הבאים (בחוק זה – חובות העזבון) יסולקו לפי סדר עדיפות זה: ……. (3).החובות שהמוריש היה חייב ערב מותו ולא נתבטלו במותו (בחוק זה – חובות המוריש) לרבות המגיע לאשתו על פי כתובה במידה שסכום הכתובה אינו עולה על סכום סביר".

הכתובה הינה מסמך בעל תוקף משפטי מחייב

כפי שצוין למעלה, בניגוד לדעה הרווחת בציבור, הכתובה הינה מסמך בעל תוקף משפטי מחייב ולעתים הינה בעלת ערך כלכלי רב. במקרים לא מעטים חויבו בעלים לשלם לגרושותיהם את סכום הכתובה בו התחייבו במעמד הנישואין, בעוד הם האמינו, כי לכתובה משמעות טכסית בלבד ואין לה כל תוקף משפטי מחייב במקרה של פירוד. פעמים רבות, מנהלים בני הזוג הליך גירושין אשר במרכזו עומדת השאלה בדבר זכותה של האשה לגבות את כתובתה מהבעל. פסקי דין רבניים, לא מעטים, דנים בשאלה זו ופעמים רבות מותנה הגט בתשלום הכתובה לאשה.

 תביעת דמי הכתובה מן העיזבון

ערכה הכלכלי של הכתובה בא לידי ביטוי משמעותי לא רק בגירושין, אלא גם לאחר פטירת הבעל, שכן, באופן עקרוני, האישה – האלמנה – זכאית לתבוע מן העיזבון את דמי הכתובה. הדינים החלים בסוגיית זו הינם מורכבים, ולכן הדיון במסגרת מאמר זה יעשה בקליפת האגוז בלבד.

כלל יסוד הוא, כי הבעל אינו יכול, באמצעות צוואה, בהתנהגות או בכל מסמך אחר לנשל את האישה מזכותה לתשלום על פי הכתובה לאחר פטירתו, שכן סכום הכתובה הוא בבחינת חוב הרובץ על הבעל, ואחרי מותו – על העיזבון. מאידך גיסא, האישה כן יכולה לוותר על זכותה לכתובה, אבל ויתור כזה חייב להיות ברור ומפורש, על מנת שיקבל תוקף משפטי מחייב.

בחירה בין קבלת הכתובה לבין חלקה של האלמנה בעיזבון

הפסיקה קובעת, כי כאשר סכום הכתובה גבוה מן המגיע לאלמנה מכוח הירושה עפ"י דין – זכאית האלמנה לגבות את דמי הכתובה במקום את חלקה בעיזבון, לפי בחירתה, אך היא אינה יכולה לקבל את שניהם גם יחד.

לעומת זאת, בירושה על פי צוואה, בניגוד לירושה על פי דין, יכולה האלמנה לקבל הן את דמי הכתובה והן את חלקה בעיזבון, אם כך צווה המצווה בצוואתו, באופן מפורש.

עם זאת, סעיף 11 לחוק הירושה מדגיש, כי ההוראה דלעיל אינה חלה על מה שמגיע לבן זוג מכוח הסכם ממון או חוק יחסי ממון. כלומר, על פי חוק יחסי ממון, זכאית האשה, במועד פקיעת הנישואין או במועד פטירה של בעלה, למחצית שווי כלל הנכסים שעל פי הדין אמורים להיות מאוזנים בין בני הזוג במועד זה (כלומר, מחצית מהרכוש שנקבע שהוא משותף) ובנוסף תהא זכאית היא לכתובתה. הוראה זו, למעשה, סותרת את הוראותיו של המשפט העברי, שמכוחו שואבת הכתובה את תוקפה. על פי המשפט העברי, כעיקרון, האשה אינה זכאית לתבוע במועד גירושין ממון נוסף מעבר לכתובה, מאחר והשיתוף בנכסים אינו מוכר במשפט העברי, אלא הינו פיתוח של המשפט האזרחי בלבד. עם זאת, למרות קביעה זו של החוק, בתי הדין הרבניים אינם נוטים לפסוק לאשה את כתובתה, כאשר היא תובעת ומקבלת מהבעל חלק מהרכוש אשר הצטבר במהלך החיים המשותפים. הסיכוי לגבות את שני המרכיבים הנ"ל של הרכוש, הינו קלוש.

לכן, במקרים שבהם מנשל הבעל לחלוטין את אשתו בצוואתו, את האשה מלרשת אותו, זכאית האישה ורצוי שכך תעשה, לתבוע את כתובתה מעזבון בעלה.

הסמכות לדון בתביעה לקבלת דמי כתובה מן העיזבון

חוק שיפוט בענייני נישואין וגירושין אינו מקנה לאלמנה זכות תביעה מן העיזבון בבית הדין הרבני. במקרה כאמור, חייבת האלמנה להגיש תביעתה בבית המשפט לענייני משפחה, אלא אם כן כל הצדדים הסכימו בכתב להעניק סמכות לבית הדין הרבני.

שערוך הכתובה

אחת השאלות המרכזיות העולה בתביעות לגבית כתובה, הינה שאלת שיערוך הכתובה, אולם לנושא זה ייועד מאמר נפרד.

מהו הסכם לחיים משותפים ומהו תוכנו?

הסכם לחיים משותפים, הוא מינוח מקובל ושכיח להסכם שנחתם בין בני זוג ידועים בציבור. מטרתו של הסכם זה דומה מאד למטרתו של הסכם ממון שנערך ונחתם בין בני זןג אשר עומדים להנשא או לבני זוג הנשואים, זה כבר. במילים אחרות, הסכם זה נועד להסדיר את אופי מערכת היחסים האישית והרכושית בין בני הזוג, את מערכת הזכויות והחובות של השניים הנובעת ממערכת היחסים שלהם וכן קובע נוהל פרידה ביניהם ותוצאותיה של פרידה כאמור.

עם זאת חשוב לציין, שאין פורמט קבוע להסכם לחיים משותפים ובדרך כלל, מעבר להצהרת כוונות כללית בדבר רצון הצדדים לחיות חיי אחווה ורעות יחדיו, ההסכם לחיים משותפים מעוצב באופן ספציפי עבור בני הזוג, אשר ממלאים אותו תוכן בהתאם לרצונם האישי והנסיבות הספציפיות של השניים.

האם ניתן לבטל הסכם לחיים משותפים?

הסכם לחיים משותפים הוא בעל אופי חוזי וכבמרבית ההתחייבויות החוזיות, בית המשפט מחויב ליתן תוקף להתחייבויות חוזיות רצוניות וברורות. אף על פי כן, כלל זה, של מוחלטות ההסדר החוזי, על פי הדין הישראלי, אינו חל במלואו על הסכם לחיים משותפים בין ידועים בציבור. כך, למשל, כאשר הסכם לחיים משותפים, בין ידועים בציבור, נחתם בחוסר הגינות, עשוי בית המשפט לראות את ההסכם כבטל ולקבוע את זכויות הצדדים, אפילו בניגוד גמור להסכמות מפורשות בהסכם לחיים משותפים.

סוגייה כזו נדונה בתמ"ש (ת"א) 51940/98 פלונית נ' פלוני על ידי השופט י' שוחט. באותו מקרה, ניהלה התובעת (בת 71) במשך 20 שנים, חיים משותפים ביחד עם בן זוגה, איש עסקים אמיד, שלא נישא לה מעולם. כעבור 12 שנים של חיים משותפים חתמו התובעת והנתבע על "הסכם לחיים משותפים", שבמסגרתו הצהירה בת הזוג, כי אין ולא תהיינה לה זכויות של "ידועה בציבור" כי חייה במחיצתו של בן הזוג יהיו במעמד של חברה בלבד בלא שתחול על הנתבע חובה לזונה, לפרנסה או לפצותה בעתיד. על פי ההסכם נקבע, כי רכוש מועט בלבד יישאר בידיה של בת הזוג במקרה של פרידה.

בית המשפט השתכנע, כי במשך 20 שנות חייהם המשותפים של בני הזוג, הייתה בת הזוג תלויה כלכלית בבן הזוג, כמעט לחלוטין, וכן התגרשה היא מבעלה תוך כדי ויתור על מחצית הרכוש שהגיע לה ועל המשמורת על בנותיה, כאשר הקשר עם בן הזוג היה זרז לגירושים אלה מבעלה. בעקבות הפרידה מבן הזוג, אושפזה בת הזוג בבית חולים לחולי נפש ובית המשפט מינה לה, במשך תקופה מסוימת, אפוטרופסים.

בית המשפט קבע, כי העובדה שההסכם שנחתם אחרי 12 שנות חיים ביחד, מתעלם ממצב עובדתי נתון שהקנה לבת הזוג זכויות; העובדה שפערי הכוחות הברורים בין בת הזוג לבן הזוג הביאו להסכם חד צדדי ולא מאוזן, תוך כדי ניצול מחפיר של תלות מוחלטת של בת הזוג בבן הזוג אשר נוצרה במהלך תקופה ארוכה של 12 שנים, וכן העובדה שבני הזוג המשיכו, על אף הוראות ההסכם, לנהוג כמנהג "ידועים בציבור" מביאות יחדיו לבטלותו של ההסכם.

לאחר שבית המשפט ביטל את ההסכם לחיים משותפים, פסק הוא לבת הזוג מזונות ואף החיל על בני הזוג את הלכת השיתוף בנוגע לדירה שהייתה רשומה על שם בן הזוג בלבד, והקנה לבת הזוג את מחצית הזכויות בדירה ומחצית והמיטלטלין הנמצאים בה.

האם ניתן לאשר הסכם לחיים משותפים בבית משפט לענייני משפחה?

בהתאם לחוק יחסי ממון בין בני זוג, התשל"ג – 1973, על מנת שהסכם ממון יהיה בר תוקף עליו להיות מאושר על ידי בית המשפט לענייני משפחה או על ידי בית הדין הרבני. במקרים בהם הסכם הממון נערך לפני מועד הנישואין, גם נוטריון רשאי לאשר את ההסכם. בניגוד להסכם ממון, אשר החוק קובע, כאמור, כי תנאי לתוקפו הוא אישורו, אין כל הוראה מקבילה ביחס להסכם לחיים משותפים ודי בחתימת הצדדים על ההסכם כדי ליתן לו תוקף חוזי ומחייב בין הצדדים.

עם זאת, בפועל, נוצרה פרקטיקה, בה רבים מהזוגות העורכים הסכם מסוג זה, מבקשים שבית המשפט יתן לו גם תוקף פורמלי, המזכיר אישור הניתן על ידו להסכמי ממון. באופן זה, מבקשים בני הזוג להקשות על ביטולו או ביטולו החלקי של ההסכם לחיים משותפים במקרה של פירוד. בעבר התעוררה מחלוקת האם ניתן לאשר הסכם מסוג זה בבית המשפט לענייני משפחה. שאלה זו באה על פתרונה בפסק דין שניתן בבית המשפט העליון ברע"א 6854/00 היועץ המשפטי לממשלה נ' זמר, שם קבעה השופטת דורנר, כי בית המשפט לענייני משפחה רשאי ליתן תוקף של פסק דין להסכם לחיים משותפים, וזאת מכח סעיף 3(ג) לחוק בית המשפט לענייני משפחה התשנ"ה – 1995, המעניק סמכות לבית משפט זה, לתת פסק דין להסכם ביחס לכל ענין שלגביו נתונה לבית המשפט לענייני משפחה סמכות לפי חוק בית המשפט לעניני משפחה. לצורך זה קובע סעיף 3(ג), כי כדי שבית המשפט יתן פסק דין להסכם המוגש בפניו, לא קיימת חובה שתהיה תלויה ועומדת אותה שעה תובענה ביחס לאותו הסכם. במילים פשוטות, כאשר בני זוג חותמים על הסכם לחיים משותפים ומעונינים שבית המשפט יתן לו תוקף של פסק דין, כל מה שעליהם לעשות הוא להגיש בקשה לבית המשפט לענייני משפחה שבאזור מושבם, אליה יצורף ההסכם החתום ובבקשה יציינו כי ברצונם שבית המשפט יתן תוקף של פסק דין ביחס לאותו הסכם.