נישואין ופירוד של בני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים
כיצד נישאים בני זוג יהודים בישראל
חוק שיפוט בתי דין רבניים (נישואין וגירושין), תשי"ג – 1953 קובע בסעיפים 1-2 את ההוראות הבאות:
"1. ענייני נישואין וגירושין של יהודים בישראל אזרחי המדינה או תושביה, יהיו בשיפוטם הייחודי של בתי דין רבניים.
- נישואין וגירושין של יהודים ייערכו בישראל על פי דין תורה".
הוראות אלו בחוק שיפוט בתי דין רבניים, הן המקור בדין לכך, שנישואין בין יהודים בישראל מחויבים להיות על פי הדין הדתי, על מנת שיוכרו כנישואין. מכאן, אפשר גם להסיק, שבמדינת ישראל אין אפשרות להינשא בנישואין אזרחיים[1] ועבור זוגות יהודיים, האפשרות היחידה להינשא בישראל היא בטקס נישואין דתי.
טקס נישואין בישראל נעשה ע"י הרבנות, אשר מתנהלת לפי הדין העברי. כתוצאה מיישום הדין העברי על הליך הנישואין, ישנם זוגות אשר מנועים מלהינשא על פי דין זה. דוגמה לזוגות כאלה, הינם בני זוג יהודיים, הנחשבים על פי הדין העברי לפסולי חיתון. פסולי החיתון המוכרים לנו הינם כהן וגרושה, בני זוג אשר הינם בעלי דת שונה (כגון יהודי ונוצרייה וכיוצ"ב).
היוצא אפוא מן האמור, הוא שבני זוג יהודים המעוניינים להינשא בישראל, שלא דרך הרבנות, אין באפשרותם לעשות כך. בפועל, נישואים אזרחיים אינם אפשריים בישראל בין בני זוג יהודים.
רישום בני הזוג שנישאו בנישואין אזרחיים – כנשואים. הכיצד ?
עם זאת, חרף קביעת החוק כי נישואין בין יהודים יעשו על פי דין תורה, בפועל, מדינת ישראל מעניקה הכרה בנישואין אזרחיים הנערכים בחו"ל, בין אם בני הזוג נישאו בחו"ל לפני שעלו לארץ (כגון עולים חדשים) ובין אם הם טסו לחו"ל במיוחד לצורך הסדרת נישואיהם. לפי גישת בתי המשפט בארץ ההכרה בתוקף הנישואין מתקיימת לפי חוק המדינה בה התקיים טקס הנישואין. על מנת שבני זוג אשר נישאו בנישואים אזרחיים ירשמו כנשואים במרשם האוכלוסין בארץ, על הזוג להציג לפקיד המרשם תעודה המעידה על התקיימות הנישואין. לפי הדין, על פקיד המרשם חלה חובה לרשום את הזוג כנשוי זאת משום שאין בסמכותו לפקפק בתוקף הנישואין.
כתוצאה מהכרת המדינה בנישואין הנערכים מחוץ לישראל, זוגות רבים, אשר בוחרים שלא להינשא על פי הדין הדתי מסיבות שונות, בין אם הסיבות נעוצות בסיבות אידאולוגיות ובין מסיבות שהדין הדתי מונע מהם מלהינשא (כגון כהן וגרושה, אשר אינם יכולים להינשא על פי הדין הדתי), עורכים את הנישואין שלהם מחוץ למדינת ישראל ולאחר מכן, דורשים ממשרד הפנים לרשום אותם כנשואים על דרך הצגת תעודת הנישואין שקיבלו במדינה הזרה בה ערכו את הנישואין שלהם. הדרך המוכרת והשכיחה היום, היא לערוך את הנישואין בקפריסין, שם החוק הקפריסאי אין מונע נישואי כהן וגרושה או יהודי ונוצרייה.
ראוי לציין, כי קיימת תופעה נוספת ביחס לזוגות שאינם מעוניינים להינשא על פי הדין הדתי והיא עריכת מעין הסכם נישואין במקביל לעריכת טקס נישואין. חשוב לציין שטקס מסוג זה, אינו הופך את בני הזוג לנשואים ואף אין בעריכת הסכם הנישואין כדי לגרום למדינה להכיר בבני זוג אלה כנשואים.
פירוד של בני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים – שלא על פי הדין הדתי – כיצד ?
בני זוג יהודים שהחליט להינשא שלא על פי הדין הדתי, אינם פטורים מהליך גירושין, כאשר הם מעוניינים להיפרד זו מזה. בני זוג אלה, שנישאו שלא על פי הדין הדתי, למשל, מסיבות הנעוצות באי רצון לעבור את כל הפרוצדורה בבית הדין הרבני ולחלופין מסיבות אידיאולוגיות, עלולים בהחלט למצוא את עצמם בבית הדין הרבני, לצורך ביצוע הגירושין, למרות שלא נישאו לפי הדין הדתי.
חוק שיפוט בתי הדין הרבניים קובע, כי הערכאה היחידה אשר מוסמכת לדון בענייני גירושין של יהודים בישראל, הם בתי הדין הרבניים. בתי הדין הרבניים מכירים בנישואי זוגות יהודיים שנישאו בנישואין שלא לפי הדין הדתי לפי "הלכת בני נח" שמקורה במשפט העברי. לכן, זוגות אשר נישאו בנישואין מסוג זה וחפצים בגירושין, זקוקים לפסק דין של בית הדין הרבני לצורך ביצוע הגירושין ומתן גט.
חשוב להדגיש, כי בני זוג שנישאו בנישואין אזרחיים במדינה זרה, אינם פטורים מחובות אשר קיימים בין בני זוג שנישאו לפי ההלכה היהודית. כך, למשל, ביחס לתשלום מזונות אישה. ברמה העקרונית, בית המשפט בהחלט עשוי לחייב את בן הזוג במזונות בת זוגתו, בנסיבות מתאימות, כאשר המזונות שיפסקו הינם תוצר הלכה שנפסקה בפסיקת בית המשפט העליון ואינם נובעים מהדין הדתי. בית המשפט מפרש את ברית הנישואין בין בני הזוג כהסכם מכללא לחיי שיתוף ובעקבות ההסכם נוצרת זכות למזונות אזרחיים במקרה של פרידה בין בני הזוג. ראוי לציין שפרק הזמן שבו יחויב בן הזוג בתשלום המזונות איננו מוגדר וכל מקרה יוכרע לפי נסיבותיו השונות.
על אף האמור, יש להניח כי הליך הגירושין של זוג אשר נישא בנישואין אזרחיים יהיה פשוט יותר שכן בית הדין מכיר בכך שהזוגות אינם נשואים כדת משה וישראל ועל כן בנישואין שכאלה בעיית העגינות מתרחשת בהיקף נמוך יחסית, זאת משום שבית הדין נכון להתיר את הנישואין במקרים אלה באופן מקל יותר.
[1] למעט אנשים המוגדרים כ"חסרי דת".