הכתובה – מהי כתובה ? ומתי זכאית האישה לדמי הכתובה ?

כתובה

כתובה

מהי כתובה ?

הכתובה הינה מסמך בעל תוקף משפטי, עליו חותם הבעל בנוכחות שני עדים שאף הם חותמים עליה, והוא מוסר אותה לאישה. בכתובה מקבל הבעל על עצמו, בין היתר, התחייבות לתשלום סכומים לאשתו, אשר נקבעים בגוף הכתובה. על פי ההלכה היהודית, האישה זכאית לסכומים הנקובים בכתובה כאשר הנישואים באים לקיצם עקב גירושין של בני הזוג או עקב פטירת הבעל, למעט מקרים מסוימים שעל פי ההלכה היהודית אין האישה זכאית לכתובה.

נוסח הכתובה הוא קבוע והפרטים המוספים לכל כתובה מתייחסים לתאריך, שמות בני הזוג הנישאים, מקום עריכת החתונה וכמובן את שווי ההתחייבות של הבעל כלפי האשה. בסופה של הכתובה חותמים העדים וגם הבעל.

הכתובה כוללת שלושה חלקים:

החלק הראשון כולל את התחייבויות הבעל כלפי האשה. ההתחייבויות כוללות את התחייבות הבעל לזון את אשתו בכל תקופת הנישואין שלהם והתחייבויות נוספות המתייחסות למועד פירוק הנישואין עקב גירושין או עקב מותו של הבעל. בגדר התחייבויות אלו באים תשלום הכתובה, תוספת הכתובה וכן התחייבויות ביחס לנדוניה ותוספת נדוניה (הנדוניה הם הנכסים שהאישה מביאה אותם לנשואין ואלה נרשמים בכתובה. הבעל מקבל על עצמו להחזירם לאשה עם מועד סיום הנישואין).

החלק השני של הכתובה כולל את הערבויות לביצוע הכתובה.

החלק השלישי כולל את חתימות הערבים והבעל.

בניגוד לגישה הרווחת בקרב חלקים לא מבוטלים בציבור, הכתובה אינה מסמך טכסי בלבד, אלא יש לה תוקף משפטי מחייב. הכתובה הינה התחייבות שנותן הבעל לאשה, לכל דבר וענין. עם זאת, בפועל, רק כתובות מעטות מגיעות לידי התדיינות משפטית, כך במקרי גירושין – עקב הגעה להסדר כולל ושיקולים נוספים שבמסגרתם מצוין בהסכם הגירושין שהאשה מוותרת על כתובתה ועל תוספת הכתובה; וכך במקרים של פטירת הבעל – נוכח הוראות דוגמת הוראת סעיף 11(ג) לחוק הירושה תשכ"ה-1965, שלפיו "המגיע לבן-זוג על פי עילה הנובעת מקשר האישות, ובכלל זה מה שאשה מקבלת על פי כתובה, ינוכה מחלקו בעיזבון".

מטרות הכתובה

הכתובה היא מוסד הלכתי, להבטחת עתידה של האשה במקרה של אלמנות או גירושין. נזכיר שהכתובה נקבעה במציאות ההיסטורית, בה לא היו מוסדות שיבטיחו פרנסה לעת חולי או זיקנה. הכתובה נועדה, למעשה, לשרת שתי מטרות:

א. להבטיח את קשר הנישואין "שלא תהא קלה בעיניו להוציאה" (כתובות לט ב' , יא א). כלומר, לגרום לכך שהבעל ישקול היטב צעדיו לפני שיגרש את אשתו, שכן בגירושין ייאלץ הוא לשלם את סכום הכתובה.

ב. לדאוג לביטחונה הכלכלי של האישה לאחר פטירת בעלה. לפיכך, גם אלמנה זכאית לדמי כתובה (תוספות, כתובות לט ע"ב ד"ה "טעמא מאי"). המחוקק הישראלי מצא לנכון ליתן תוקף לזכותה זו של האשה גם בחוק הירושה. סעיף 104 לחוק הירושה קובע את סדר העדיפות בחובות העזבון. סעיף 104((א)(3) לחוק הירושה קובע, כי:

 "104: (א). הסכומים הבאים (בחוק זה – חובות העזבון) יסולקו לפי סדר עדיפות זה: ……. (3).החובות שהמוריש היה חייב ערב מותו ולא נתבטלו במותו (בחוק זה – חובות המוריש) לרבות המגיע לאשתו על פי כתובה במידה שסכום הכתובה אינו עולה על סכום סביר".

הכתובה הינה מסמך בעל תוקף משפטי מחייב

כפי שצוין למעלה, בניגוד לדעה הרווחת בציבור, הכתובה הינה מסמך בעל תוקף משפטי מחייב ולעתים הינה בעלת ערך כלכלי רב. במקרים לא מעטים חויבו בעלים לשלם לגרושותיהם את סכום הכתובה בו התחייבו במעמד הנישואין, בעוד הם האמינו, כי לכתובה משמעות טכסית בלבד ואין לה כל תוקף משפטי מחייב במקרה של פירוד. פעמים רבות, מנהלים בני הזוג הליך גירושין אשר במרכזו עומדת השאלה בדבר זכותה של האשה לגבות את כתובתה מהבעל. פסקי דין רבניים, לא מעטים, דנים בשאלה זו ופעמים רבות מותנה הגט בתשלום הכתובה לאשה.

 תביעת דמי הכתובה מן העיזבון

ערכה הכלכלי של הכתובה בא לידי ביטוי משמעותי לא רק בגירושין, אלא גם לאחר פטירת הבעל, שכן, באופן עקרוני, האישה – האלמנה – זכאית לתבוע מן העיזבון את דמי הכתובה. הדינים החלים בסוגיית זו הינם מורכבים, ולכן הדיון במסגרת מאמר זה יעשה בקליפת האגוז בלבד.

כלל יסוד הוא, כי הבעל אינו יכול, באמצעות צוואה, בהתנהגות או בכל מסמך אחר לנשל את האישה מזכותה לתשלום על פי הכתובה לאחר פטירתו, שכן סכום הכתובה הוא בבחינת חוב הרובץ על הבעל, ואחרי מותו – על העיזבון. מאידך גיסא, האישה כן יכולה לוותר על זכותה לכתובה, אבל ויתור כזה חייב להיות ברור ומפורש, על מנת שיקבל תוקף משפטי מחייב.

בחירה בין קבלת הכתובה לבין חלקה של האלמנה בעיזבון

הפסיקה קובעת, כי כאשר סכום הכתובה גבוה מן המגיע לאלמנה מכוח הירושה עפ"י דין – זכאית האלמנה לגבות את דמי הכתובה במקום את חלקה בעיזבון, לפי בחירתה, אך היא אינה יכולה לקבל את שניהם גם יחד.

לעומת זאת, בירושה על פי צוואה, בניגוד לירושה על פי דין, יכולה האלמנה לקבל הן את דמי הכתובה והן את חלקה בעיזבון, אם כך צווה המצווה בצוואתו, באופן מפורש.

עם זאת, סעיף 11 לחוק הירושה מדגיש, כי ההוראה דלעיל אינה חלה על מה שמגיע לבן זוג מכוח הסכם ממון או חוק יחסי ממון. כלומר, על פי חוק יחסי ממון, זכאית האשה, במועד פקיעת הנישואין או במועד פטירה של בעלה, למחצית שווי כלל הנכסים שעל פי הדין אמורים להיות מאוזנים בין בני הזוג במועד זה (כלומר, מחצית מהרכוש שנקבע שהוא משותף) ובנוסף תהא זכאית היא לכתובתה. הוראה זו, למעשה, סותרת את הוראותיו של המשפט העברי, שמכוחו שואבת הכתובה את תוקפה. על פי המשפט העברי, כעיקרון, האשה אינה זכאית לתבוע במועד גירושין ממון נוסף מעבר לכתובה, מאחר והשיתוף בנכסים אינו מוכר במשפט העברי, אלא הינו פיתוח של המשפט האזרחי בלבד. עם זאת, למרות קביעה זו של החוק, בתי הדין הרבניים אינם נוטים לפסוק לאשה את כתובתה, כאשר היא תובעת ומקבלת מהבעל חלק מהרכוש אשר הצטבר במהלך החיים המשותפים. הסיכוי לגבות את שני המרכיבים הנ"ל של הרכוש, הינו קלוש.

לכן, במקרים שבהם מנשל הבעל לחלוטין את אשתו בצוואתו, את האשה מלרשת אותו, זכאית האישה ורצוי שכך תעשה, לתבוע את כתובתה מעזבון בעלה.

הסמכות לדון בתביעה לקבלת דמי כתובה מן העיזבון

חוק שיפוט בענייני נישואין וגירושין אינו מקנה לאלמנה זכות תביעה מן העיזבון בבית הדין הרבני. במקרה כאמור, חייבת האלמנה להגיש תביעתה בבית המשפט לענייני משפחה, אלא אם כן כל הצדדים הסכימו בכתב להעניק סמכות לבית הדין הרבני.

שערוך הכתובה

אחת השאלות המרכזיות העולה בתביעות לגבית כתובה, הינה שאלת שיערוך הכתובה, אולם לנושא זה ייועד מאמר נפרד.