מהו הסדר ראייה ?

הסדר ראייה (הסדרי ראייה או זמני שהות).
סכסוכים בתוך המשפחה, אשר מביאים לפירוד בין בני זוג הורים לילדים ולמגוריהם הנפרד, עלולים לכפות על אחד מהם למצא את עצמו מתחרה על שמירה על קשר רציף וממשי עם ילדיו הקטינים אשר נשארו להתגורר עם בן הזוג המשמורן (בן זוג משמורת הוא בן הזוג שזכה במשמורת על ילדיהם המשותפים של בני הזוג הפרודים). רצונו של בן הזוג הלא משמורן לשמור על קשר כאמור עם ילדיו הקטינים הינו עניין טבעי, הטבוע בלב ההורה, משום שברוב המכריע של המקרים, יחפוץ ההורה להיות שותף בגידול ובחינוך ילדיו הקטינים המתגוררים בנפרד ממנו. שמירה על קשר כאמור, מתאפשרת, בין היתר, הודות למנגנון משפטי, הנקרא "הסדר ראייה", שבמסגרתו נקבעת בהסכמה משותף של ההורים ובאין הסכמה – על ידי בית המשפט – מסגרת סדירה וקבועה לקיום פעילות ומפגשים בין ההורה הלא משמורן לבין ילדיו הקטינים. חלק לא קטן מן ההורים עשויים לנהל מאבק עיקש כדי לאפשר שמירה על קשר רציף וממשי עם ילדיהם הקטינים באמצעות הסדרי ראייה.

האינטרסים הנוגדים בסוגיית הסדרי ראייה (הנקראים גם זמני שהות)

ברם, בחלק מן המקרים, רצון הורי יסודי, מובהק וטבעי זה מתנגש עם רצונות או אינטרסים נוגדים. לעתים בן הזוג הלא משמורן מעוניין למנוע מבן הזוג הלא משמורן כל קשר עם ילדיהם הקטינים. קורה שרצון זה מונע על ידי שיקולים לגיטימיים ולפעמים השיקולים אינם לגיטימיים. במקרים אחרים, בן הזוג המשמורן כלל אינו חפץ למנוע קשר בין הילדים הקטינים להורה הלא משמורן, אך נסיבות חייו, יוצרים תנאים קשים או בלתי אפשריים לקיום קשר רציף וממשי בין הילדים הקטינים להורה הלא משמורן, כגון כאשר שיקולי רווחתו האישית, הבריאותית או הכלכלית מאלצים אותו לעקור ממקום מגוריו לעיר מרוחקת, ואף לצאת את גבולות המדינה, לחוץ לארץ. ישנם גם מקרים שבהם הקטינים אינם מעוניינים בקשר. יתכנו אף מקרים קיצוניים שבהם הקשר עם ההורה הלא משמורן אינו רצוי לקטינים מסיבות אובייקטיביות ומוצדקות לחלוטין, כגון במקרים של התעללות או מסוכנות מצד ההורה הלא משמורן.
לא בכל המקרים האינטרסים של מי מהצדדים הינם מובהקים; לעתים קרובות ההורים אינם מסוגלים להגיע להסכמה לגבי מסגרת הסדרי ראייה, ובלית ברירה נדרשת הכרעה של בית המשפט לענייני משפחה. אשר על כן, הליכי פירוד בין בני זוג, שהם הורים לילדים קטינים, מזמנים לא מעט מחלוקות משפטיות עיקשות וחריפות על זכויות ההורים הלא משמורנים לשמור על קשר רציף וממשי עם ילדיהם הקטינים. מהם, אם כן, הכללים שלפיהם נקבעים הסדרי ראייה בין הורים לילדיהם הקטינים?

הכללים לקביעת הסדרי ראייה בין הורים לילדיהם הקטינים

בדומה לחלק ניכר מהמחלוקות הנסובות סביב קטינים, העיקרון הדומיננטי המשמש לקביעת הסדרי ראייה עם קטינים הוא עקרון טובת הקטין. סעיף 24 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות, התשכ"ב-1962 קובע, כי הורי קטין החיים בנפרד רשאים להסכים ביניהם, בין השאר, מי מהם יחזיק בקטין ומה יהיו זכויותיו של הורה שלא יחזיק בקטין לבוא עימו במגע. עוד קובע סעיף זה, כי הסכם כאמור טעון אישור של בית המשפט, אשר יאשרו רק לאחר שנוכח, כי ההסכם הוא "לטובת הקטין". לאחר שהסכם כאמור אושר על ידי בית המשפט דינו כדין החלטה שיפוטית לכל דבר ועניין. אולם, לא תמיד יכולים ההורים להגיע להסכמה לגבי הסדרי ראייה. במקרים כגון אלה, מכח סעיף 25 לחוק הכשרות המשפטית והאפוטרופסות רשאי בית המשפט לקבוע בעצמו הסדרי ראייה על פי בקשה שמגיש אחד ההורים. כאמור, העיקרון השלט אשר מנחה את בית המשפט הוא עקרון "טובת הילד". עיקרון זה מהווה שיקול בלעדי אשר מסיר מעל פניו כל שיקול אחר. העיקרון הינו מושג אמורפי ומעורפל מאוד, שבתי המשפט ממלאים את תכנו מעת לעת, ובהתאם למקרים הקונקרטיים המובאים בפניהם לצורך הכרעה.

התערבות בקביעת מגורי הקטין כדי לאפשר סידור ראייה עם ההורה הלא משמורן

במקרים מסוימים, כדי לאפשר הסדרי ראייה על רקע רצון ההורה המשמורן להעתיק את מקום מגוריו, עושים בתי המשפט איזונים בין שיקולים (לעתים נוגדים) אלה: איכות הקשר בין הקטין להורה הלא משמורן, איכות הקשר בין הקטינים לכל אחד מההורים, היכולת האובייקטיבית והסובייקטיבית לשמירה על קשר בין הקטין לבין ההורה הלא משמורן לאחר שינוי מקום המגורים, נכונות ההורה המשמורן לסייע בקיום הקשר עם ההורה האחר, יכולת הקטין להסתגל למקום המגורים החדש עם ההורה המשמורן, חזקת הגיל הרך, זכותו של ההורה המשמורן לקבוע את מהלך חייו (ובכלל זאת, זכותו להקים תא משפחתי חדש או לצאת לדרך חדשה), וכן זכותו של ההורה הלא משמורן לשמור על קשר רציף עם הקטין.

היעזרות במומחה מקצועי כדי לקבוע את "טובת הקטין" לעניין הסדרי ראייה

ככלל לשם קביעת טובת הקטין נעזרים בתי המשפט בחוות דעת מומחים, ועל פי הפסיקה, אין בית המשפט משמש חותמת גומי לעמדת המומחה שחיווה את דעתו, אלא רואה בחוות דעתו כהמלצה שיש לה משקל רב אך לא מכריע. לאמור בית המשפט אינו פטור מהפעלת שיקול דעת עצמאי ובבואו להכריע עליו לשקול את שאלת טובת הקטין בהקשר של קביעת הסדרי ראייה גם ראיות נוספות המובאות בפניו ולתת להן את המשקל המתאים.